מה קורה במוח של ילדך כשאת מכילה את הבכי שלו במקום למהר לפתור?הסצנה מוכרת: הילד שלך פורץ בבכי. אולי נפל ונחבל, אולי חבר פגע ברגשותיו, אולי הוא פשוט מתוסכל. תוך שבריר שנייה, משהו בך מתכווץ. האינסטינקט הטבעי שלך אומר: "הפסק את הבכי הזה. תיקני את המצב. תפתרי את הבעיה."אבל מה אם אומר לך שברגעים הללו – הרגעים שבהם הלב שלך נחמץ מול הדמעות של ילדך – מתרחשת אחת ההזדמנויות המשמעותיות ביותר להשפיע על עתידו הרגשי?מחקרים פורצי דרך בשנים האחרונות מאירים באור חדש את מה שקורה כשאנחנו פשוט נוכחים ברגשות ילדינו, במקום למהר "לתקן" אותם.
"כשאנחנו אומרים לילד 'אל תבכה' או 'זה לא נורא', אנחנו בעצם אומרים לו שהרגשות שלו אינם תקפים. זהו מסר שיכול להלוות אליו שנים רבות." - ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר מוביל בתחום רגשות במשפחה בניסוי המכונן שלו, שנקרא "אימון רגשי" (Emotion Coaching), גוטמן עקב אחר מאות משפחות במשך יותר מ-20 שנה. הוא גילה הבדל דרמטי בהתפתחות ילדים שהוריהם הכילו את רגשותיהם לעומת אלה שניסו להסיח את דעתם או למהר לפתור את הבעיות שלהם.התוצאות היו מרשימות:
פרופ' דניאל סיגל, פסיכיאטר ומחבר הספר "המוח המתפתח", מסביר שכאשר ילד בוכה והורה מגיב בהכלה אמיתית – לא ממהר לתקן, לא נבהל מהרגש, פשוט נוכח ומאשר – מתרחש תהליך נוירולוגי מרתק:"המוח הימני של הילד, האחראי על עיבוד רגשות, מתחבר למוח הימני של ההורה," מסביר סיגל. "זהו קשר עוצמתי שדרכו הילד לומד שרגשות, גם הקשים ביותר, הם חלק טבעי ומקובל מהחיים."תמונות MRI של פעילות מוחית הראו שכאשר ילדים חווים הכלה רגשית ברגעי מצוקה, אזורי המוח האחראים על ויסות רגשי מתפתחים בצורה בריאה יותר.
אחד הניסויים המרגשים ביותר בתחום זה הוא ניסוי הפרצוף הקפוא של ד"ר אדוארד טרוניק. בניסוי זה, אם מתבקשת לשחק עם תינוקה כרגיל, ואז פתאום להפסיק ולהציג פנים חסרות הבעה למשך שתי דקות.התגובה של התינוקות מזעזעת: הם מנסים נואשות לזכות בתגובה רגשית מאימם, וכשזה לא מצליח, הם מראים סימני מצוקה חמורים.מה שמדהים הוא שאפילו תינוקות בני מספר חודשים זקוקים נואשות לא רק לנוכחות פיזית, אלא לנוכחות רגשית של ההורה. הם צריכים לראות שהרגשות שלהם מתקבלים, מוכלים, מוחזקים.
דלית, אמא לשני ילדים, משתפת: "כשהבת שלי פורצת בבכי, משהו בי רוצה לעצור את זה מיד. כאילו הבכי שלה הוא סימן לכישלון שלי כאימא."
איילת, אמא למתבגר משתפת "כשהילד שלי אומר לי אוף וכועס על משהו שגם ככה הבטחתי שנעשה, אני מרגישה אמא לא מספיק טובה וזה מקפיץ אותי"
אלו תחושות שרבים מאיתנו מכירים. אבל מאיפה היא מגיעה? פרופסור סו גרהרט, חוקרת בתחום התפתחות רגשית, מסבירה: "רבים מאיתנו גדלנו בבתים שבהם רגשות קשים לא היו מקובלים. 'תפסיק לבכות', 'תהיה גבר', 'זה לא סיבה לבכות' - אלה מסרים שהפנמנו, וכעת, באופן לא מודע, אנחנו מעבירים לילדינו."אבל המחקרים מראים שכאשר הורים מצליחים לשבור את המעגל הזה, התוצאות יכולות להיות מדהימות.
מחקרים על הורמון הקורטיזול (הורמון הלחץ) מראים עוד צד מרתק של התמונה. כאשר ילד בוכה, רמות הקורטיזול בגופו עולות. אם הבכי פוגש תגובה לא מכילה, רמות הקורטיזול נשארות גבוהות ועלולות לפגוע במערכות מוחיות.לעומת זאת, כאשר ילד בוכה וזוכה להכלה אמיתית - מגע מרגיע, מילים מקבלות נוכחות רגשית מלאה - המוח מפריש אוקסיטוצין, "הורמון האהבה", שמאזן את השפעות הקורטיזול.ד"ר סטיבן פורג'ס, חוקר מוביל בתחום הנוירו-ביולוגיה של רגשות, מסביר זאת במסגרת "תיאוריית הפוליוגאל" שלו: "כשילד מרגיש בטוח רגשית, מערכת העצבים הפארא-סימפתטית שלו (האחראית על הרגעה) נכנסת לפעולה. התחושה הזו של ביטחון מגיעה בראש ובראשונה מהידיעה שההורה שלו מסוגל להכיל את כל הרגשות שלו."
דמיינו את הסיטואציה הבאה:יובל בן ה-5 פורץ בבכי כי חבר לקח לו צעצוע בגן. בתגובה מסורתית, אמא שלו עשויה להגיד: "אל תבכה, זה רק צעצוע. אתה יכול לשחק עם משהו אחר."אבל אני ממליצה שהתגובה תהיה שונה. למשל כך: האמא מתכופפת לגובה עיניו של יובל, מתבוננת בו ברוך ואומרת: "אני רואה שאתה ממש עצוב שלקחו לך את הצעצוע. זה באמת ממש לא נעים כשלוקחים משהו שרצית לשחק איתו." היא פשוט נוכחת איתו ברגש, מאפשרת לו לחוות אותו במלואו, בלי למהר לפתור או להסיח את הדעת.מה קורה אחרי זה? בדרך כלל, אחרי שהילד מרגיש שהרגש שלו הוכל ואושר, הוא עצמו יתחיל להירגע ולמצוא פתרונות.
בקורס לויסות רגשי יש הרחבות נוספות בנושא תוקף רגשי (ולידציה) וויסות רגשות)
מחקר אורך של אוניברסיטת מינסוטה שעקב אחר ילדים מינקות ועד בגרות מצא מאפיינים בולטים אצל ילדים שהוריהם הכילו את רגשותיהם באופן עקבי:
שירן, מורה בבית ספר יסודי ואמא לשלושה, משתפת: "הבן הבכור שלי היה פורץ בהתקפי זעם נוראיים. התגובה הטבעית שלי הייתה לכעוס, להעניש, לנסות לעצור את זה. אבל אז למדתי על הכלה רגשית. במקום להילחם ברגשות שלו, התחלתי פשוט להיות איתו בהם. השינוי לא היה מיידי, אבל עם הזמן, הוא למד להתמודד טוב יותר, ואני רואה איך הוא בעצמו מפגין אמפתיה כלפי אחרים."
מחקרים בין-תרבותיים מציגים תמונה מרתקת: בחברות מסורתיות, כמו שבטי ציידים-לקטים, תינוק בוכה מקבל תגובה מיידית. אין מושג כמו "להרגיל אותו לבכות". התוצאה? בחברות הללו, שיעורי החרדה והדיכאון בבגרות הם מהנמוכים בעולם.לעומת זאת, בחברות מערביות, יש לעיתים גישה הדוגלת ב"לתת לתינוק לבכות עד שיירדם" או "לא להתייחס לכל בכי". המחקרים מראים שגישות כאלה עלולות לפגוע בהתפתחות הרגשית לטווח ארוך.ד"ר מייקל לואיס, חוקר התפתחות רגשית, מסביר: "אנחנו לא היינו אומרים למבוגר שחווה אבל או כאב 'זה לא נורא, תרים את עצמך'. למה אנחנו חושבים שזו תגובה ראויה לילדים?"
המחקרים והתובנות שראינו מציגים תמונה ברורה: כשאנחנו נוכחים ברגשות ילדינו, מכילים אותם במקום למהר לפתור אותם, אנחנו מעניקים להם מתנה יקרה מפז - היכולת לחיות חיים רגשיים שלמים, עשירים ובריאים.זוהי מהפכה שקטה, שקורית לא בצעקות ולא בסיסמאות, אלא ברגעים האינטימיים ביותר שבין הורה לילד. רגעי הבכי והקושי הם בדיוק הרגעים שבהם יש לנו הזדמנות לשנות את העתיד הרגשי של ילדינו.אז בפעם הבאה שהילד שלך פורץ בבכי, קח נשימה עמוקה. זכרו שזה לא רק בכי - זו הזדמנות. הזדמנות להיות שם באמת, להכיל, ולהעניק מתנה שתלווה את ילדך לכל החיים.
מאמר זה נכתב על ידי רוזלין זוהר, מטפלת רגשית ומדריכת הורים. לקבלת ייעוץ אישי, הרצאות בנושא הורות, או סדנאות להורים וצוותי חינוך, צרו קשר
052-4243750