התקפי זעם בגיל הרך-

התקף זעם זו באמת אחת ההתנהגויות המתעתעות.

למבוגר נראה שהילד עושה את זה רק כדי "לבדוק גבולות" להתיש ולמוטט אותו. לקטנטן שלך לעומת זאת יש מניע אחר לחלוטין. 

הוא בעצם ממש עכשיו מפתח את *גבולות היכולת* שלו ולומד על עצמו. 

הגבולות שהוא בודק הם שלו ולא שלך:  

אחד המבנים האישיותיים החשובים ביותר הוא :גבולות היכולת. ההבנה של מה אני יכול ומה לא, מה אפשרי בגיל שלי/בבית שלי/בגן שלי, בעבודה שלי,  ומה לא.

כאשר ילד משתמש בהתקף זעם, יש כאן איתות להורה. 

הילד אומר לנו: נתת לי טווח בחירה שגדול עלי או אני לא מצליח לארגן ולווסת את הרגשות שלי ואני רוצה שתעזרי לי, שתעצרי אותי.

הדבר הגרוע ביותר הוא לתת להתקף הזעם להתפתח, להחזיק מעמד זמן ואז בסוף לתת לילד את מבוקשו.

כי אז חוץ מלעורר בילד חרדה לא עשינו כלום.ולמה חרדה?  מכיוון שהילד לא מבין איך המבוגר הזה שאמור לנווט את הספינה מתחרפן עכשיו, או נותן לו בן 2 או 3 או 4 להחליט כל מיני החלטות לא רלוונטיות. או אפילו מפסיק לאהוב אותו...(בראייתו באותו הרגע...כמובן שלא באמת)

אז ככה: אם את יודעת שתתני לו בסוף אז למה כל הדרמה? תני לו מיד בהתחלה.אך אם החלטת לעמוד על שלך עליך ללכת עד הסוף והכי חשוב ברוגע הילד על הרצפה?בשלווה וברוגע :  "אתה צועק וככה לא ניתן לדבר.אני ממתינה לך עד שתסיים" (ולזוז מהאיזור, לא להתבונן בו) וכשהוא בא, או נרגע – בשום אופן לא להחזיר לו בכעס או ב להוכיח אותו, אלא לחזק אותו על הצלחתו להרגע ולתת לו להרגיש מובן : "מדהים איך הצלחת להרגע, ממש רצית עוד סיפור, אה?" (ברכות אך לא ברחמים!) זה שאת מבינה אותו לא אומר שהסכמת לרצון ומותר לו להיות מתוסכל (אפילו רצוי לפגוש תסכולים, דרכם למדים ומפתחים חוסן, יכולת התמודדות.) 

את שם בדיוק בכדי לעזור להתגבר על התסכול וללמוד מה הם גבולות היכולת שלו.(גיל הנעורים אגב, ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר !)