"לחרפן את אמא" - או "להרוס את האובייקט" ? זווית פסיכולוגית לשאלה "למה הילד שלך מחרפן אותך"

למה הילד שלך עושה דברים מעצבנים ועונה בחוצפה ? 

אני רואה ברשת מדריכות הורים משתמשות בצמד המילים 'תשומת לב' כדי להסביר להורים למה הילד מתנהג בצורה מעצבנת...("הוא רוצה להשיג תשומת לב") 

וזה מעלה בי את הצורך לנסות להעביר לכם יקרים, את המבט הפסיכולוגי ל- למה הילד שלכם מעצבן אתכם. 

אבל...זה קצת מורכב.אז אני צריכה אתכן.ם כאן איתי, בקשב. 

אם אין לכם זמן כעת, פשוט תשמרו את הטקסט לזמן טוב יותר. 

מוכנים לצלול? 

אז ככה, לפי התאוריה של ויניקוט הנפלא (חפץ מעבר, אמא טובה דיה ועוד...) ה'ספרציה-אינדוידואציה' - היא תהליך שבו הילד וההורה עסוקים באיזשהו "ריקוד יחסים' שנע בין ניפרדות (אנחנו לא אותו אחד) וייחודיות - אינדיבידואליות.  

כלומר ביחסי הגומלין שילד מנהל עם ה״אחר״ המשמעותי (לרוב ההורה) בהתחלה אין ניפרדות, אמא והתינוק הם אחד, הם מחוברים בגוף אחד, ובנפש, ברגש (בזכות הצמיחה של התינוק בגוף האם) ולאחר הלידה מיום ליום ומשנה לשנה יש יותר ניפרדות. 

ככל שעובר הזמן מהלידה, הילד והאם מפתחים : 

1.  יכולת להיות זה ליד זה אך גם בנפרד.

 2. יכולת הבנה שהאחר הוא לא אני (אמא מבינה שלילד רצונות משלו, הילד מבין שאמא והוא שונים, אחרים) וכך נוצר מרחב ניפרדות בריא. 

לא תמיד כמובן ושם מתחילות מורכבויות גם. וכך בדיוק מתגבש ומתחזק עצמי אמיתי נוכח, קיים ובעל השפעה.

על מי אני משפיע קודם,בעולם? ואיך אני לומד להשפיע על האחר? 

העניין הוא שהשוני והאחרות והניפרדות היא גם דבר בריא וגם דבר מאיים. וכדי שהילד יוכל להרגיש פחות מאויים מהשוני, נחדר ונפלש או חסר אונים ומושפל, לנוכח הניפרדות והאחרות, ההורה חייב לראות בניפרדות והאחרות דבר חיובי ולא שלילי. 

כי הרי איך נוכל להנות מהשונות והייחודיות שלנו אם האחר המשמעותי (אמא) תופסים אותה כשלילית?  

איך נקבל קבלה עמוקה של קיום האחר, על כל רצונותיו השונים ואפילו נאהב אותו ונעריך אותו ונאפשר לו להשפיע עלינו ?  

ויניקוט קורא לזה להזין את עצמנו בחומר שאיננו ״אני״ מבלי לחוש פחות מיוחדים ומבלי להתערער. 

ההתערערות היא בדיוק ההתנהגות המעצבנת של הילד שלכם כדי שנוכל להנות ולהתרחב מהאחר, אומר ויניקוט, אנחנו קודם כל צריכים, בשלבי ההתפתחות הנפשית הילדית, ולעיתים גם הרבה אחרי,  ״להרוס״ אותו ולהוציא ממנו את ה"כל יכול" שתפסנו אותו עד כה. ״להרוס״ זה אומר להתקיף אותו, אבל לא רק, גם: לעשות לו אידאליזציה (הוא הכי הכי בעולם) או ההיפך, הפחתת ערך(אני שונא אותך!)  

תפקידו של ההורה המווסת - להישאר הוא ולא להשתנות, לשאת את התתקפות, לא לנקום וגם לא להפוך ל'מפלצת מרשעת' בעיני הילד (או בכלל). 

אם הצלחנו, אחרי שתרגע הסערה, הילד יגלה דמות שניתן לבטוח בה ולא ניתנת להריסה, אפשר לפתח איתה יחסים ניפרדים ובריאים. וכל פעם כזו שהצלחנו, בונה עוד אמון, לכן בדיוק בהתפרקויות אתם בונים בטחון. 

בשלב הזה של ניפרדות וקבלה, נוכל ללמוד על השונות של האחר וללמוד ולהיות מוזנים רגשית מאותה שונות בדיוק (שהלוואי שגם בזוגיות היינו מבינים את זה).

ומה זו השונות הזו? חשיבה שונה, העדפות, הומור, יצירתיות, דעות, השקפת עולם, סגנון התמודדות, מנגנוני הגנה שונים, יחסים מול האחר וכו. ומכאן גם - רצונות נפרדים ואחרים משלנו. וחוזר חלילה....שוב, הצורך להרוס כדי לדעת שאני טוב ושוב ושוב ושוב...

ניסיתי לפשט עבורכם תובנות מורכבות מאוד. מקווה שהצלחתי :-)