ההישג ההורי הגדול ביותר הוא היכולת לראות את הילדים שלנו באמת

הכתבה פורסמה בהארץ משפחה ב 10.9.24 - רוזלין זוהר

הרחבה משמעותית ניתנת בקורס הדיגיטלי חמשת מיכלי הרגש

הפער בין עולמות: כשילדים מרגישים לא מובנים 

מיכל, בת העשר, ישבה מולי בטיפול והביטה בחוברת האנימה שלה, עבורה, העולם כולו מתרכז בדפים הצבעוניים. "הם לא מבינים אותי," לחשה, וקולה היה כל כך שקט, כאילו פחדה שמישהו ישמע את תחושותיה האמיתיות מעבר לדלת. "אני מראה להם את הדברים שאני אוהבת, והם רק אומרים לי מה לעשות." מיכל חשה בודדה ומנותקת, היא והוריה מדברים שפה שונה, ונדמה שעולמה מלא צבעים שהם לא יכולים לראות. הסיפור של מיכל והוריה הוא סיפור אוניברסלי, והוא אינו עוסק רק בפער ההולך וגדל בין דורות, אלא בחשיבות הקריטית של הבנת עולמם הפנימי של ילדינו וביכולתנו להיות נוכחים רגשית, ומחוברים לתוך העולם הרגשי שלהם, ולראות אותם כפי שהם באמת. 

הלחץ להשוות: ההשפעה ההרסנית של ציפיות חיצוניות 

בפגישה אחרת עם הורים בהדרכה, ישבו מולי הורים שתיארו את כאבם העמוק. "הוא פשוט לא עומד בקצב," אמרה האם בעצב, "כל החברים שלו כבר קוראים שוטף, והוא עדיין מתקשה אפילו במילים בסיסיות." הכאב הגדול ביותר שהעלו היה ההשוואה בין ילדם לבין ילדי הכיתה והמשפחה המורחבת. הם חשו שאינם מצליחים לתמוך בו בדרך הנכונה, ומתוך ההשוואות והלחץ, מצאו את עצמם מבקרים אותו שוב ושוב על אי-הצלחתו. התהליך מול הורים בטיפולים, דומה לעיתים להתבוננות בצמח שגדל לאט מדי, מבלי להבין שכל עלה חדש צומח מתוך מאמץ אדיר, ומבלי להבין שלצמיחה יש קצב משלה, כך גם הם לא הצליחו לראות את הכאב של הילד, את תחושת הבדידות וחוסר הביטחון שהתעצמו תחת המשקל של הציפיות החיצוניות. 

האתגרים בעולם המודרני: עומס רגשי ומסכות של אדישות 

בעולם הילדות המודרני, עם כל האתגרים וההזדמנויות שהוא מציע, ילדים רבים חווים עומס רגשי רב. לחץ חברתי, עומס הזיוף ברשתות והצורך להתאים לתבניות חברתיות יוצרים תחושות של חוסר ובדידות גדולה מאוד עבור ילדינו, והאמת היא שגם המבוגרים מוצאים עצמם בלחצים עצומים, ציפיות חברתיות והשוואות מתמשכות בקבוצות הורים, בין חברים ועל הספסל בגן המשחקים. בתוך כל זה, הילדים שלנו עדיין מגבשים את זהותם, מגלים את כוחותיהם ובונים את הערך העצמי שלהם. הם זקוקים לנוכחות רגשית שלנו, הורים שיכולים לראות מעבר למסכות של אדישות או כעס, ולהבין את הרגשות המסתתרים מאחוריהן, בדיוק כפי שמביטים בציור ורואים את המחשבה שמאחורי הקווים. 

התנהגות בריונית: זעקה שקטה לערך עצמי וניראות זכורה לי במיוחד פגישה נוספת, שבה פגשתי ילדה צעירה שהפגינה התנהגות בריונית כלפי ילדים אחרים. הוריה, לעומת זאת, היו עסוקים בהצלחותיה הלימודיות, רואים רק את הצלחותיה והאשימו את המערכת החינוכית בכך שאינה תומכת מספיק. הם לא הבינו שהכעס והכאב שביטאה הילדה דרך ההתנהגות הקשה שלה הם זעקה שקטה לערך עצמי, לניראות, לקבלה. בעיניהם, היא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל הם פספסו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוכה, כמו סופה שמתחוללת בתוך בקבוק סגור. והעניין הוא שהבקבוק הסגור הזה, נפתח כשילדינו גדלים, מתמודדים עם לחצי החיים כמבוגרים, ואז פוגשים בכאבי נפש, חרדות, קשיים במערכות יחסים, עצבות גדולה ותחושת חוסר ערך. 

ההישגים מול הרווחה הפנימית: איך הציפיות שלנו משפיעות עליהם? לעתים קרובות מדי אנו, המבוגרים, עסוקים יותר בהצלחות החיצוניות ובהתנהגויות החיצוניות של ילדינו מאשר ברווחתם הפנימית. אנו חולמים על עתידם, שואפים להציג אותם כהישגים שלנו, הם הופכים להיות העדות להצלחה שלנו, העדות לערך העצמי שלנו, ושוכחים שהם אנשים שלמים עם רגשות, חלומות ותחביבים משלהם. הפער בין הציפיות שלנו לבין מי שהם באמת יוצר אצלם תחושה של חוסר פנימי, ריקנות וניכור. במקום לחוות אהבה ללא תנאי, הם חשים צורך מתמיד להוכיח את עצמם, ומחפשים את האישור וההכרה החסרים בחיים האמיתיים דרך המסכים, הלייקים והכוכבים במשחקים המהירים. 

האם אנחנו באמת רואים את ילדינו? שאלות שכדאי לשאול האם אנחנו באמת רואים את ילדינו? לא את הציונים שלהם, לא את ההישגים החברתיים, אלא את מי שהם בפנים? מתי בפעם האחרונה הקדשתם זמן לשבת עם ילדכם בלי שום הפרעה? איך אתם מגיבים כאשר ילדכם מראה סימנים של תסכול או כעס? האם נאתם נבהלים מרגשות קשים? האם יש מקום להביע תסכול בביתכם? האם אתם רואים מה נמצא מאחורי הרגש? האם אתם נוטים להשוות את ילדכם לאחרים? אפילו לרגע קט בתוך ליבכם? מה אתם עושים כדי להראות לילדכם שהוא חשוב לכם מעבר להישגיו החיצוניים והתוצאות ? בין אם התוצאות הם סביב גמילה, קריאה וכתיבה או מגמות שונות בתיכון. 

להיראות באמת: הצורך העמוק של ילדינו בניראות 

דמיינו רגע שבו אתם יושבים לצד ילדכם בסלון, הטלוויזיה כבויה, הטלפונים במצב שקט. אתם בוחרים להסתכל אחד לשני בעיניים, ומרגישים את החיבור הפשוט. אולי זה משחק קופסה שמוציא חיוך קטן, אולי זו שיחה על מה שעבר עליהם בבית הספר, או פשוט שקט נעים שבו אתם יחד, בלי מילים. ברגעים האלה, אתם ממלאים את המיכל הדמיוני בנפשו של ילדיכם, במצרך הנדיר וההכרחי לכולנו - תחושת ניראות והכרה. הילד מבין שהוא חשוב, "רואים אותי", הוא מבין שהוא מעניין, ושאתם כאן בשבילו, לא בגלל משהו שצריך להשיג, אלא כי הוא פשוט הוא. 

צעקה פנימית: מה קורה כשילדים מרגישים בלתי נראים? 

לעיתים, בתוך המירוץ של החיים, אנחנו לא שמים לב שהילדים שלנו מתחילים להיעלם מאיתנו. לא במובן הפיזי – הם עדיין שם, בוכים, צוחקים, מדברים, אך משהו בהם מתחיל להיסגר, להיכנס פנימה, רחוק מהעין שלנו. וכשהם לא נראים לנו, הם מתחילים לפעול והמשימה שלהם היא אחת – לגרום לנו לראות אותם. כל ילד רוצה להיראות. כל ילד זקוק לכך שמישהו יראה אותו באמת, יקשיב לו, ירגיש את מה שהוא מרגיש. כשהילדים לא מקבלים את זה, הם ימצאו דרך לצעוק את הכאב שלהם. לפעמים זה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות מטרידה – כמו ילד שמתפרץ בכיתה, דוחף חברים, או צועק על מורה. הוא לא רוצה להיות רע, הוא רק רוצה להיראות. יש ילדים שכאשר הם מרגישים בלתי נראים, הם יפנו את הכאב פנימה, לעצמם. ילדה שנראית תמיד מחייכת ושקטה, עשויה לפגוע בעצמה – לתלוש שערות, לפתח אנורקסיה, להכאיב לגוף שלה, כי זה המקום שבו הכאב מרגיש הכי אמיתי. זה המקום שבו היא יכולה לשלוט בו. וגם זה המקום בו היא הופכת לניראת ללא שיפוטיות, ללא ציפיות סמויות או גלויות. 

מה אנחנו כהורים יכולים לעשות? כלים שיעזרו לכם אז מה אנחנו כהורים יכולים לעשות? איך נוכל להיות שם עבורם באמת? 

הקשיבו באמת: כשילד מדבר איתכם, אפילו על דברים שנראים קטנים ולא חשובים, הקשיבו לו בלי לתת לו את מישנתכם בכל הזדמנות, לפעמים הוא יספר לכם על מריבה עם חבר, או על ציור שהוא צייר בבית הספר, או על רגש של יאוש, תסכול או בושה. תקשיבו למה שהוא מנסה לומר בין השורות. 

זמן איכות : הקדישו זמן שבו אתם לגמרי עם הילד שלכם. בלי טלפונים, בלי הפרעות. זה זמן שבו הילד ירגיש שהוא כל עולמכם, ואם זמן כזה לא מתאפשר לכם בעומסים, תנעצו ביומן זמן כזה באופן יזום. 

שאלו שאלות פתוחות: אם אנחנו באמת רוצים לדעת, כדאי שנשאל איך הם מרגישים, ולא רק "האם הכנת שיעורים?" או "מה אכלתם היום בצהרון", תחקרו איתם יחד מה הם חושבים על החיים, העונות, החברים, הלימודים, מה עובר עליהם. תנו להם מרחב לבטא את עצמם בלי לחץ או שיפוטיות. 

פנו לעזרה מקצועית כשצריך: אם אתם רואים סימנים שהילד פוגע בעצמו או באחרים, מתנהג בצורה שמטרידה אתכם, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית. לפעמים אנחנו צריכים תמיכה נוספת כדי להבין לעומק את מה שעובר עליהם. 

שחררו את הצורך בתוצאות והישגים : תזכרו שילדים צומחים בקצב שלהם, ושההצלחה או הכשלון שלהם לא מעידים על חוסר יכולת, או חוסר הצלחה, הצמיחה שלהם היא תהליך, ו"הדשן" הטוב ביותר לצמיחה הזו היא הקבלה והחמלה, ולכן גם אם ילד לא מצליח כעת, מתקשה, מסרב, מתנגד, תזכרו לעטוף, להאמין ולהיות סבלניים לצמיחתם. 

תבחרו במילים טובות : המילים שלכם כהורים, יהפכו לקולות הפנימיים שלהם כמבוגרים, יום אחד הם ישבו בראיון עבודה או מבחן קבלה ללימודים, האם הקולות שישמעו יהיו תומכים ומאמינים? או קולות של צנזורים פנימיים המספרים להם שהם לא מספיק טובים?   

חמלה ונוכחות: הדרך לצמיחה רגשית אמיתית אם נבחר לראות את הילד מעבר להתנהגות שלו, נוכל להוביל אותו לצמיחה רגשית אמיתית. נוכל לדשן את השורשים הרגשיים שלו באהבה ובתשומת לב, ונראה איך הענפים ההתנהגותיים שלו הופכים לחזקים ובריאים. הדרך לחמלה אמיתית מתחילה ברגע שבו אנחנו בוחרים לראות את הילד שלנו באמת, ולהיות שם לצידו, בכל שלב של המסע שלו, ולא לשכוח להראות לו את הטוב שבו, גם כשקשה. כשאנחנו כהורים מצליחים לראות את ילדינו באמת, אנחנו מגלים את הכוח של הנוכחות הרגשית. 

זה לא תמיד קל, במיוחד כשיש מטלות לא נגמרות ותחושת דחיפות שמלווה אותנו ביום-יום, ושהראש שלנו גם הוא עמוס במחשבות ודאגות, אבל זה קריטי. במקום לרוץ אחרי עוד הישג או מטרה, עוד חוג, חשוב שנזכור שלעיתים הקרבה, הקשבה, והיכולת להיות שם בצורה מלאה, הם אלו שיבנו אצל ילדינו את הביטחון העצמי האמיתי. דמיינו את עצמיכם רגע כילדים, דמיינו רגע שבו אין לכם צורך להוכיח שאתם ראויים ושווים, אין מקום להשוואות, רק אהבה טהורה, פשוטה, כנה. ברגעים כאלה, ילדינו  יזדקקו פחות ופחות ללייקים או לכוכבים במשחקים, כי הם כבר מרגישים שהם מספיקים בדיוק כפי שהם. אם נוכל להעניק להם את התחושה הזו, נוכל להיות בטוחים שגדלנו דור של אנשים בטוחים, אוהבים ומאושרים. 

הקלות הבלתי נסבלת של ראיית ההתנהגות בלבד 

הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו – במקום לראות ילד – רואים התנהגות, משאירה אותנו במעגל של ביקורת וכעס, מבלי להבין את המניעים הרגשיים שמובילים להתנהגות זו, ולכן הצעד הראשון שלנו תמיד יהיה לשאול "לֶמה הילד זקוק ברגש?" אם לא נבחר לראות מעבר להתנהגות, לא נצליח לפתח חמלה אמיתית – לעצמנו, לילדינו ולעולם שסביבנו. הרי אלו השורשים הרגשיים שמצמיחים את הענפים ההתנהגותיים, וכשנדע לדשן את אותם שורשים באהבה, בהבנה ובתמיכה אמיתית, נוכל למנוע הרבה קשיים נפשיים שמלווים את ילדינו, ולצערנו, רק עולים משנה לשנה. 

ההישג האמיתי: להיות נוכחים באמת לו היינו יכולים לעצור את מרוץ החיים לרגע, לשים את המטלות בצד ולהביט בעיניים של ילדינו – היינו רואים עולם שלם שמחכה שנגלה אותו. לו היינו מצליחים להקשיב באמת, מבעד לרעשי היום-יום, היינו שומעים את הסיפורים שלא נאמרו, את החלומות הגדולים, את החששות הקטנים. היינו מבינים שההישג הגדול ביותר שלנו כהורים אינו נעוץ בציונים או בתארים, אלא ביכולת שלנו להיות נוכחים באמת. הילדים שלנו זקוקים לנוכחות שלנו – לא רק כהורים שמנחים ומכוונים, אלא גם כאנשים שרואים אותם, באמת. בואו נבחר לראות את הילד מאחורי ההתנהגות, להושיט לו יד ולצעוד איתו יחד במסע הזה שנקרא חיים.