כשילדים קמים בבוקר והלב שלהם לחוץ וכואב

על סטרס יומיומי אצל ילדים, הטרמה רגשית והכוח של ציפיות מותאמות

היא רק בת 12, תלמידת כיתה ז׳. כל בוקר נראה כמו סצנה מסרט דרמה.
הבכי מתחיל כשהיא מתעוררת, הגוף מתכווץ כשהיא מתלבשת, והלב שלה דופק חזק כשקולות האוטובוס של ההסעה מגיעים.
כשהתחלתיו איתה תהליך של טיפול רגשי, ההורים שלה דיברו איתי על פחדים, אולי חרדה, אולי בעיה עם בית הספר. אבל ככל שעמקנו, הבנו שהקושי שלה לא נולד בבוקר – אלא בלילה.
ובעצם – לא בלילה, אלא עוד קודם, מערכת העצבים שלה פשוט לא הספיקה להירגע.

אז מה קורה כשהמוח של הילד בתדר של סכנה מתמשכת?

ילדים רבים חיים את חייהם בתוך שגרת סטרס מתמשך, שלא תמיד נראה לעין.
זה מתחיל מהתמודדות עם חברים שלא רוצים לשחק איתם, או מהציפיות של המבוגרים מהם להצטיין, להסתדר, "להיות ילדים טובים".
אצל אחד נראה את זה כהתפרצות בכיתה, אצל אחרת כטיק בעין, אצל שלישי כסירוב להכין שיעורים או ללכת לחוג, והסטרס מתחיל להשפיע על הגוף ועל הנשמה שלהם. מאמר שפרסם אלעד מינאלביץ-סוקיר (2025) מציע זווית חדשה:
המוח שלנו מתוכנת לצפות את העתיד. כשיש פער בין מה שאנחנו מצפים לבין מה שקורה באמת – נוצרת תחושת איום.
כלומר, לא רק אירועים קשים יוצרים סטרס – גם פערים בין הציפיות למציאות, וכשזה קורה כל הזמן – המוח נשאר במצב דריכות, מה שנקרא באנגלית: chronic anticipatory stress.

איך זה פוגש את הילדים שלנו?

• ילד שמתחיל את היום בחרדה מהפרידה מההורה – כי הגוף שלו עדיין לא שחרר את החרדה של אתמול', הוא מצפה למשהו מסויים , לרוב "יהיה לך כיף" והפער מייצר סטרס גדול מאוד, וכך הוא עשוי להיות יום שלם תוקפני בגן, להתנגד, לעבור התקפים קשים ולהפוך בקלות להיות "מפרק הגן" שזורק כסאות ומשחקים, וכמובן שיש לכך השלכות על הדימוי העצמי, הערך העצמי, המיקום החברתי, תחושת השייכות ועוד המון.
• ילדה שבוכה כשהיא רואה את שיעורי הבית – לא בגלל החומר, אלא בגלל הפחד להיכשל, לאכזב, לא לעמוד בציפייה, "מה יגידו עלי" "האם יכעסו עלי" – המחשבות על העתיד לבוא, עשויות להיות משתקות, הסטרס עולה והיא עשויה לפתח תסמינים גופניים, עייפות, שינה מרובה, הימנעות מדברים נוספים וכמובן – קושי לעמוד במטלות והידרדרות.
• ילד שמסרב להיכנס לפעילות חברתית – כי הוא כבר "למד" שהמפגש הזה עלול להביך או לכאוב, עשוי לפתח בנוסף ללחץ עצמו, גם חרדה חברתית, תחושת בדידות, התמכרות למסכים. ילד שיהפוך להיות כבוי וחסר חיוניות ולעיתים המקור מתחיל בסטרס.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כהורים ואנשי חינוך?

1. הטרמה רגשית – המפתח שנשכח ולא מקבל מספיק מקום

הורים ומחנכים לעיתים מצפים מהילד להסתגל מהר: להיפרד, לשבת, להקשיב, להכין שיעורים.
אבל כמו שכותב הפסיכולוג ד"ר ברוס פרי, "the brain is a historical organ". הוא לא מגיב רק למה שקורה עכשיו – אלא לכל מה שקרה לפני.
הטרמה רגשית היא היכולת שלנו להכין את הילד למה שצפוי לקרות, לעבד איתו תחושות מראש, ולתת למערכת שלו זמן להשתחרר, וההטרמה הרגשית היא לא רק טכנית "בעוד 5 דקות נכנסים להתקלח" היא חייבת להיות גם רגשית, על מנת לצמצם את הפער בין הצפיות לעתיד לבוא ובין הרגע שממנו נמנעים. "בעוד כמה דק' אתה תצטרך להיפרד מהמשחקים שאתה ככ אוהב ולבוא למקלחת, יכול להיות שזה יהיה קשה להיפרד מהמשחקים ושתרצה לשחק עוד…ואני יודעת שאתה תצליח להתגבר"

2. חזרה לכאן ועכשיו – לחזור לגוף, לנשימה, למבט

תרגול של מיינדפולנס, נשימות משותפות, עצירה לפני תגובה – כל אלה עוזרים למוח לחזור ממצב של דריכות אל מצב של נוכחות והישארות בהווה. לעיתים משחק פשוט כמו למנות כמה קולות אני שומעת ברקע, כמה צבעים אני רואה, כמה נשימות אני יכולה לנשום, או הקשבה לצעדים, לקולות מהחוץ וכד יכולה להסיח את הדעת מהלחץ עצמו ומחשיבה על העתיד, ולהישאר בהווה.
מחקרים (כמו של Kabat-Zinn, 2013) ועוד רבים, מראים שמי שמתורגל בנוכחות קשובה מצליח לווסת טוב יותר סטרס, אפילו כשהוא מתמשך.

3. התאמת הציפיות – לא לוותר, אלא לדייק

לא כל ילד יכול להיפרד מהורה תוך 3 שניות. לא כל תלמידה תעמוד בציונים הגבוהים בזמן לחץ חברתי.
כאשר אנחנו יודעים להבחין בין יכולת אמיתית לקושי שנובע ממצוקה, אנחנו יכולים להציב גבולות – עם רגש חומל ובפחות אשמה פנימית של ההורה.
ד"ר רוס גרין קורא לזה: "Children do well if they can"ההבנה וההפנמה שכל ילד עושה את ההכי טוב שהוא יכול בשלב זה, מאפשרת לנו לקדם את ילדינו מתוך הבנה וקבלה של המקום ההתפתחותי והרגשי שהם נמצאים בו כעת, ללא ציפיות מוגזמות המהוות אחד המקורות הראשונים לסטרס של ילדים.

ולסיום – זכרו שהלב של הילד לא תמיד מסונכרן עם השעון של העולם

לפעמים מה שנראה כהתנהגות לא נאותה, הוא בעצם מערכת שמבקשת רגע לעצמה.
החוכמה שלנו כהורים, כמורים וכמבוגרים משמעותיים – היא לזהות את הרגע הזה ולתת לו שם, הקשבה, ומרווח נשימה. אם נלמד לזהות את הקריאה הזו, להקשיב לה – ולא למהר להשתיק אותה – נוכל לא רק להפחית סטרס, אלא גם לבנות עם ילדינו גשרים של אמון, חוסן וחיבור רגשי עמוק.

וכמובן שאם אתם מזהים סטרס מתמשך, אל תהססו להגיע לטיפול או להדרכת הורים שתתן לכם כלים לחיי משפחה טובים יותר.

רוזלין זוהר
מטפלת רגשית מוסמכת (M.A), מומחית בעבודה עם ילדים, נוער והורים. יוצרת הפודקאסט "הבנת הלב מנצחת הכל",בית הספר להבנת הלב – מרחב דיגיטלי לצמיחתם של הורים, מפתחת שיטת "חמשת מיכלי הרגש", כותבת הספר "קצוות" , מרצה ומלווה אלפי משפחות בדרך להבנת הלב.