כשהעבודה בולעת את הבית

על שוק העבודה המודרני, הורות במשמרות, וילדים שרק רוצים שנראה אותם
מאת: רוזלין זוהר, מטפלת רגשית ומדריכת הורים

באמצע הדרכת הורים שגרתית, אמא עצרה לרגע, לקחה נשימה ואמרה לי:
"אני לא יודעת מי יותר עייף – הילד שלי, או אני, שמזייפת אמהות בין זום לדד־ליין".
בהדרכה אחרת, אב לילדה בת תשע התלונן שהילדה מפריעה לו להיכנס לזום בשמונה וחצי בערב ולכן הוא כועס עליה כשהיא לא נרדמת,
ואמא אחרת סיפרה שבין הצהרון לשיחת הועידה – הילד שלה מתקשר "אלף פעם, ולא נותן לי לעבוד" כי הוא "לא מסתדר".

המקרים הללו, על אף שנשמעים טריוויאליים, אינם מקרים פרטיים.
הם עדות חיה למצב תרבותי, רגשי וכלכלי שבו מבני שוק העבודה הקיימים אינם עולים בקנה אחד עם חיי משפחה, עם נוכחות הורית או עם קצב ההתפתחות הרגשי של ילדים.

מעל 20 שנים של עבודה עם ילדים והורים חשפו אותי לתמורות המתרחשות אט אט, לנגד ענינו, וכפי שאני מבינה, אלו הכוחות עומק שתרמו לשינוי הזה:

1. העלייה הדרמטית בשיעור הנשים העובדות לרבות אימהות לפעוטות ותינוקות.
2. ההחמרה בדרישות שוק העבודה – שעות מרובות, זמינות מתמדת, וגבולות שנשחקו לגמרי.
3. הפרטה כמעט מוחלטת של ההורות. פחות סבים וסבתות שהרי גם הם עובדים, פחות קהילה, יותר אפליקציות ומטפלות. אם פעם “אמא בבית ואבא בעבודה” היה המודל, היום שני ההורים אמורים לעבוד במשרה מלאה – ולהיות הורים במשרה מלאה. אבל אין שני 100% בזוג אחד.
4. אם בעבר התקיימו קהילות תומכות, סיוע דרך מערכות החינוך וסבתות נוכחות, כיום רוב ההורים מתמודדים לבדם, עם אפס זמן חופשי, ציפיות בלתי אפשריות ומנגנוני תמיכה רעועים.

לפי דו"ח הלמ"ס 2023, בישראל כ־34% מהאבות עובדים מעל 45 שעות בשבוע.
נשים מועסקות יותר במשרות חלקיות – לא מבחירה, אלא מחוסר במסגרות תומכות.

והחלק העצוב: שיעור הדיווח על שחיקה נפשית בקרב הורים עלה ב־17% בעשור האחרון.

הורות בלי תמיכה

האחריות ההורית הפכה להיות בלעדית – אישית ופרטית.
כבר אין עזרה קהילתית או סמכות חיצונית שמלווה את ההורות.
הורים נדרשים להחליט לבד אם, מתי ואיך לשלב את הילד במסגרת חינוכית, אילו תמיכות לבקש או לדחות, ואילו אנשי מקצוע לערב.
סמכויות החינוך התרופפו, ולא פעם נדמה שזהו יתרון, ולעיתים זה אכן כך, אך בפועל, ההורות הפכה לבודדה להכאיב.
הורים נדרשים להיות גם מורי הדרך, גם המתווכים, גם המשגיחים באמצעות סמארט סקול ואפליקציות, וגם אנשי המקצוע הראשיים.
בהיעדר מערכות תמיכה עקביות, רבים מוצאים עצמם פונים להדרכות פרטיות כתחליף לקהילה חסרה וסמכות חינוכית מערכתית רופפת.

המודל ההורי החדש – לפיו שני ההורים עובדים במשרה מלאה ושניהם אמורים להיות נוכחים רגשית – הוא מודל בלתי אפשרי.
כתוצאה ממנו נולדה ההורות החדשה: הורות מותשת, מנותקת, משקיענית ועמוסת רגשות אשם.

אמהות בעידן המודרני: בין הגשמה לפיצול

פעמים רבות לזוגות צעירים ברור – האבא יעבוד משרה מלאה מאוד.
האמא תסתדר.
הפער המגדרי בתוך המודל הקיים בעצם ממשיך להתקיים גם כיום.
נשים נושאות את תפקיד ההזנה הרגשית של הילדים.
הן אלו שמזהות את השינויים במצב הרוח, שמבינות את הרמזים ההתנהגותיים, שמנהלות את היומן, האפליקציות הבית ספריות, הדיווחים, הקשר עם בית הספר, הקשר עם המטפלת.

כאשר אישה שואפת להתפתח מקצועית, היא לרוב עושה זאת תוך הרחבת מעגלי האאוטסורסינג – מטפלות, חוגים, צהרונים, בייביסיטרים – אך נותרת במוקד הרגשי של המשפחה.
"האחריות לנפש", אם ננסח זאת כך, נשארת לרוב בידי האישה, וכך אני פוגשת בהדרכות בעיקר אימהות עייפות ומותשות, ולא פעם מוצאת עצמי מסבירה את החשיבות הרבה לכך ששני ההורים יהיו חלק מההדרכה.

האימהות מוצאות עצמן מפוצלות רגשית ופיזית – בין הצורך בהגשמה ולבין הצורך באימהות טובה ואם אפשר, מושלמת, שהרי תפיסת ה"אמא הלביאה" לא השתנתה ועדיין הצפיות החברתיות מאימהות הן שונות.

זוגיות במשמרות: אהבה כפרויקט לוגיסטי

הפער הזה לא נשאר שקוף לאורך זמן.
הוא הופך למרירות שקטה. לביקורת סמויה. לתחושת בדידות בתוך קשר ולתחרותיות סמויה,
וכשהילדים ישנים, וכל אחד בוהה במסך אחר – גם הלב נרדם.

מחקר של אוניברסיטת הרווארד שפורסם ב־2021 מצא כי זוגות עם ילדים קטנים שעובדים מעל חמישים שעות שבועיות מדווחים על ירידה של כ־34% בשביעות הרצון מהקשר הזוגי (Harvard Study of Adult Development, 2021).
האהבה עצמה אולי לא נגמרת – אבל היכולת לקיים אותה, כן.

הזוגיות שהייתה פעם מקום של נחמה, הופכת למבנה תפעולי:
מי מוציא? מי קונה? מי קם בלילה?
ובדרך – אין זמן להיות שני אנשים שמגדלים משפחה יחד.
הפערים המגדריים בתוך שוק עבודה תובעני עם ויתורים מהותיים הופכים עם הזמן לקרקע לשחיקה זוגית.
הם מייצרים כעסים שקטים, תחושת בדידות בתוך הקשר, מרירות סמויה ואף התרחקות הדרגתית.

כאשר הזמן היחיד לזוגיות הופך לזמן של התארגנות – קניות, כביסות, הכנת שיעורים –
הקשר הזוגי מפסיק להתקיים כמרחב של רגש ונוכחות, והופך למערכת ניהולית או דומה יותר ל"ניהול פרוייקטים".

ומה קורה לילדים?

ההשלכות אינן נעצרות בזוגיות.
הן חודרות גם לקשר עם הילדים.
פרופ' דניאל סיגל, חוקר מוח והתפתחות רגשית, מציין כי:
"הקשר בין הורה לילד הוא זה שבונה את המערכת הרגשית של הילד. לא הכמות קובעת – אלא איכות הנוכחות"
(Siegel, D. (2012). The Whole-Brain Child. Delacorte Press).

אך איכות נוכחות דורשת מבוגר פנוי, רגשי וזמין – לא רק פיזית.
ילדים שאינם פוגשים את פני ההורה אלא רק את הקול הטרוד שלו, מפתחים עצמאות רגשית מוקדמת מדי, או לחלופין נסוגים לתוך עצמם.
בשני המקרים – החוסן הרגשי מתערער, הדורשנות הרגשית עולה ולעיתים גם הצורך של ההורה לפצות ולרצות משפיע על מערכת היחסים כולה.
המחיר הוא מחיר ברור של עיכוב בוויסות, ירידה בתחושת הערך, ובדידות שקטה המובילה ליותר חרדות, דכאון והפרעות אכילה.

ד"ר ג'ין טוונג, פסיכולוגית אמריקאית, טוענת בספרה iGen כי
"אנו מגדלים דור עם יותר חרדה ופחות חוסן – לא כי אנו אוהבים אותם פחות, אלא כי אנחנו פשוט פחות זמינים"
(Twenge, J. M. (2017). iGen. Atria Books).

פרופ' רוברט פוטנאם, מחבר הספר Bowling Alone, מזהיר מפני שחיקה של ההון החברתי והמשפחתי,
וטוען כי "אנחנו הופכים לחברה של אינדיבידואלים שמנהלים מותגים – לא מערכות יחסים"
(Putnam, R. D. (2000). Bowling Alone. Simon & Schuster).

גם בישראל, מחקריה של ד"ר ליאת קוליק מאוניברסיטת בר-אילן מצביעים על קשר הדוק בין עומס תעסוקתי לבין שחיקה הורית, זוגית וצמצום ילודה
(קוליק, ל. 2022. שחיקה הורית בקרב הורים עובדים. אוניברסיטת בר-אילן).

ניתוח מגמות: לאן זה הולך?

מנגד, משמח בהחלט שניתן לזהות גם מגמות שכנגד:
דור ה־Z ודור ה־Y מחפשים איזון טוב יותר בין חיים אישיים לקריירה,
והמושג Work-Life Balance הופך ליותר מדובר ומצולם בסרטוני אינסטגרם "נוצצים".

יותר ויותר משפחות בוחרות במשרות חלקיות, קהילות חינוכיות, חיים בפריפריה, או בהורות שיתופית.
משפחות שעוזבות את הארץ לטובת חיים פחות לחוצים, נוודות דיגיטלית, תנועות של חינוך קהילתי, חינוך ביתי, או עבודה היברידית –
כל אלו מצביעות על רצון למבנה חיים שיאפשר יותר נוכחות.
אך נכון להיום, מדובר בתיקונים מקומיים – לא במבנה חברתי שוויוני, יציב או בר קיימא.

וכאן, אולי, מגיע קולה של הקליניקה

כמטפלת רגשית מסומכת לילדים ומתבגרים, אני רואה מדי שבוע את השברים שנפערים בלב של ילדים.
ילדים נבונים, מתוקים, מלאי פוטנציאל – שמה שמכאיב להם באמת הוא לא חוסר גבולות או בעיות משמעת,
אם כי גם הם קיימים וקשורים לצורך בפיצוי ולקושי בבניית הסמכות "בין המשמרות", אלא התחושה שהם בלתי נראים.

כמטפלת, אני רואה את החסך הרגשי הזה, ה"מיכל" הריק, יותר מאשר בעבר.
אני רואה הורים מותשים, אשמים, שמנסים "להיות שם" בתוך מציאות שמסרבת לאפשר את זה.
זוגות שאוהבים – אך התרחקו.
הורים גרושים שמבקשים תיקון – אך מתקשים לדבר.

אלו לא תקלות מקומיות. אלו עדויות לכך ששוק העבודה המודרני, בדרכו להעצמה ולפרודוקטיביות,
דורס את רקמת הקשר האנושית הבסיסית ביותר: המשפחה.

ומה הסיכון?

הפער הזה, בין שוויון מדומיין לשגרה נושאת-נטל, לא נשאר שקוף לאורך זמן.
הוא מתגלם ברגעים קטנים – כשאמא אומרת:
"איך זה שזו תמיד אני שזוכרת הכול?"
או כשאבא אומר:
"אבל את הרי יודעת יותר טוב ממני מה קורה עם הילדים."
וככה, התפקידים לתפקידים – הביקורת לביקורת – והכעס, לכעס.

והכעס הזה, הוא לא כעס על זוגיות שלא מצליחה – אלא על מערכת שלא מאפשרת לה להצליח.
שוק העבודה יוצר "הורות במשמרות", וזו, גם אם תפקודית, יוצרת חוויית בדידות שקטה.
הילדים לכאורה מקבלים הכול – אבל בני הזוג נותרים בלי מישהו שיראה אותם באמת,
וכשהמבוגר המתפקד נושא הכל לבד – הוא מתרחק גם מהאחר, וגם מעצמו.
וזו קרקע מסוכנת לשחיקה זוגית ולעלייה באחוזי הגרושים שגם כך גבוהים.

ולבסוף – שאלות שאנחנו מפחדים לשאול

• האם זו באמת הגשמה עצמית, אם הילדים שלנו חווים אותנו דרך זומים ומיילים?
• האם הצלחה נמדדת בכמה כסף חסכנו – או באילו נכסים רגשיים הורשנו?
• והאם נוכל לגדל דור יציב רגשית – בתוך מערכת שמובילה גם הורים יציבים לשחיקה?
• ושאלת השאלות – האם שוק עבודה טוב באמת יכול להיבנות על גב של משפחות מתפרקות?

שוק העבודה לא ייעלם ככל הנראה והקונפליקט בין חיי משפחה להגשמה יישאר בשלו,
אבל אולי הגיע הזמן שנשאל לא רק מה הוא דורש – אלא מה הוא שואב מאיתנו,
ואיך אנחנו יכולים ליישם את ערך השותפות בהורות כך שיתאים גם לטובת הנפש הילדית,
שהיא הזרעים לחברה של המחר,
והנפש המשפחתית – שהיא "המכינה" לחיים של ילדינו,
ולא רק לקדש את אותו הערך מבלי ליישם אותו באמת.