אקומודציה הורית : כשהרצון לעזור מחליש את הילד

איך לא להפוך ל"איטריה במרק" ולהתערבב רגשית עם ילדינו)
מאת רוזלין זוהר | טיפול רגשי והדרכת הורים

"אפילו הפסקתי ללבוש את החולצה עם התנין", הוא אמר לי, מותש.
"כדי שהיא לא תפחד. לא רציתי להפעיל עליה עוד משהו. היא כל כך רגישה עכשיו, מספיק צליל אחד לא במקום – והיא כבר מתכווצת."
כך סיפר לי ר', אב לילדה בת 7, שסובלת מחרדות.
והוא לא לבד.

יש הורים שמסובבים את האוטו חזרה הביתה שלוש פעמים כדי לוודא שהגז כבוי – לא כי הם עצמם חוששים, אלא כי הילד ביקש.
יש אמהות שיושבות באוטו מחוץ לבית הספר יום לימודים שלם – רק כדי ש"היא תרגיש בטוחה שאני קרובה".
יש הורים שלא יוצאים לחופשות, לא מזמינים אורחים, לא משנים שגרה – כי הילד או הילדה "לא יעמדו בזה".
אימהות בגן משחקים מוצאות עצמן רבות עם ילדים שעקפו את הילד שלהן, אימהות בפרק ב' שחוששת להיות בזוגיות, אבות שמתחילים לענות במקום הילד לכל שאלה – כדי לחסוך ממנו את המבוכה החברתית.
ויש הורים שכבר לא מתכננים את חייהם – הם מתכננים איך "להעלים" את הגורמים לחרדה של הילד ואיך לצמצם תסכולים ורגשות סוערים, אך חשוב לזכור שאת המציאות לא נוכל לשנות ולהתאים כל הזמן, מה שכן נוכל לשנות זה את כוחות הנפש של ילדינו להתמודד עם המציאות, התסכולים, האכזבות והשינויים.

בקליניקה, אני פוגשת את זה שוב ושוב, לא מתוך חולשה, אלא מתוך אהבה, מתוך רצון לגונן, לחפות, להקל, ואולי גם מתוך צורך ביולוגי-הישרדותי להגן על הילד.
אבל הפעולה הזו – ההתאמה שאנחנו עושים כדי שהילד ירגיש פחות חרד – היא לא רק פתרון זמני, היא מנגנון שמתחיל לנהל אותנו, ואת הילד.

זה נקרא אקומודציה הורית – הסתגלות הורית לחרדה של הילד, שבעצם משמרת אותה, או בעצם  שינוי התגובה ההורית שלנו מתוך הקושי של הילד עם גבול, עם התמודדות או תסכול. וכשלא עוצרים רגע להסתכל – החרדה הולכת ומתרחבת, עד שהיא שולטת בקצב של הבית כולו.
דוגמא נוספת ונפוצה שאני שומעת היא כשאמא שוב נכנסת למיטה עם בנה, ובכל פעם שהוא מתעורר בלילה – היא קמה, מנחמת, נשארת. "כדי שיירדם מהר", היא אומרת לי בפגישת הדרכה. "אני יודעת שזה לא פתרון, אבל אם לא – הוא לא נרדם. ואני לא מצליחה לתפקד בבוקר"

למה חשוב להבין את זה?

חרדות הן אחת ההפרעות הנפוצות בילדות ובגיל ההתבגרות. שליש מהילדים צפויים לחוות חרדה משמעותית שתפגע בתפקוד, תערער את הביטחון ותשפיע גם על ההורים. מחקרים (כמו זה של Merikangas, 2010) מצביעים על כך שהטיפול היעיל ביותר כולל לא רק את הילד, אלא גם את ההורה – בעיקר אם אנחנו רוצים ליצור שינוי לטווח הארוך.

וזה לא נוגע רק לחרדה, אלא גם לחוסר בטחון, לילד שמתקשה להתמודד עם תסכולים (סף תסכול נמוך) לילדה שמפתחת תלות ומבקשת עזרה בכל דבר פעוט, ולמתבגרת שמרגישה אבודה בלי אמא או אבא שפותרים עבורה.

החרדה של הילד לא נולדה בחלל ריק

כמו שלימדה אותנו הפסיכואנליטיקאית מרגרט מהלר, תהליך הספרציה-אינדיבידואציה הוא אבן יסוד בהתפתחות הנפשית של הילד. כשהילד מתחיל להרגיש נפרד, נולדים בתוכו גם פחדים – כי הוא כבר לא חלק ממני־אמא.
והפחד הזה – טבעי. הוא חלק מהדרך לעצמאות. אבל כשאנחנו כהורים מתקשים לשאת את הפחד של הילד, או כשאנחנו מפרשים אותו ככישלון שלנו או ככאב של הילד שאנחנו לא מוכנים לשאת, אנחנו לא עוזרים לו לצמוח. להפך – אנחנו מתקבעים במעגל שמחליש את היכולת שלו להאמין בעצמו.

מה זו בעצם אקומודציה הורית?

התאמה הורית (או בשמה המחקרי: Family Accommodation) היא כל פעולה שאנחנו עושים כדי להוריד את החרדה או התסכול של הילד: נשארים איתו כל זמן החוג, עונים שוב ושוב לשאלות שלו כדי להרגיע, מבטלים יציאות משפחתיות כדי לא "להכניס אותו לחרדה", קונים עוד ועוד "פיצ'פקס".
אני מזכירה שוב, את זה אנחנו עושים כי הלב שלנו פועם לפי הדופק שלו, מעורבב רגשית, כאיטריה במרק ???? וגם כי הלב שלנו אוהב מאוד ו"זוכר" בהיבט ההישרדותי והתפתחותי של האדם, כי פחד נועד להגן מפני סכנה. ("שאריות מהג'ונגל כפי שאני מרחיבה בהרצאה "ילדי הלימונדה" – לגדל ילדים חזקים בלב ובנפש)

אבל כאן המלכודת: ההתאמה ההורית מקלה בטווח הקצר – ומחמירה בטווח הארוך.

הילד לומד: "אני לא יכול לבד". "אם אמא תמיד עוזרת לי, כנראה שזה באמת מסוכן". כל פעולה כזו מחזקת את ההימנעות – ומחלישה את תחושת המסוגלות (Agency / אייג׳נסי)

מתוך הקליניקה: יומן ההתבוננות של אמא לליאן

לפני כמה חודשים, ליוויתי אם לילדה בת עשר עם חרדת מבחנים. בכל ערב, האם הייתה בודקת שוב איתה את החומר, מוודאת שהיא סגורה על הכול, כותבת לה פתקים עם תזכורות, קמה איתה חצי שעה מוקדם בבוקר כדי לעבור שוב.

כחלק מהתהליך, בנינו יחד יומן התבוננות יומי – כלי פשוט שבו ההורה עוקב אחרי מתי, איך ולמה היא "נכנסת לתוך החרדה" של הילדה. תוך שבועיים בלבד, האם זיהתה איך הרצון לעזור הפך להרגל של שליטה וחרדה משותפת. היא החלה לסגת לאט מהאקומודציה – ולתת לליאן את ההזדמנות לטעות, להצליח, לנסות ובעיקר הזדמנות להאמין בעצמה.

אבל איך נדע מתי התמיכה שלנו באמת עוזרת?

כשהיא לא מבטלת את המציאות, לא נלחמת בחרדה, ולא מספקת לילד תחושת סכנה דרך תגובת היתר שלנו.במקום להגיד "אם את צריכה – אני אבוא כל פעם"

אפשר לומר : "אני יודעת שזה קשה לך, ואת לא לבד. אני בטוחה שתוכלי לנסות להתמודד, ואני אהיה פה כשזה ייגמר".

הגישה הזו, שמחזקת הכלה לצד גבול רגשי, מבוססת גם על מחקר עדכני (Zilcha-Mano et al., 2020) שמראה כי הפחתת אקומודציה הורית קשורה לעלייה במסוגלות של הילד, שיפור בטיפול וירידה בתסמינים.

בתוך התהליך הטיפולי והדרכת הורים מקצועית, אחד המונחים שאנחנו עובדים איתו הוא דיפרנציאציה – היכולת הרגשית של ההורה להישאר מחובר, אמפתי, נוכח – מבלי להיבלע לתוך הסערה של הילד. (מבלי להתערבב כאיטריה במרק)

זהו שריר רגשי עמוק שמאפשר להורה להחזיק את עצמו גם כשילדו מתפרק. לא להיבהל כשהילד בוכה, לא לרוץ להציל כשהילדה כועסת, לא להיענות לכל בקשה ולקנות כל דבר בשם האהבה.

זה בדיוק מה שעושה יומן ההתבוננות היומי והתרגילים שנמצאים בחוברות הקורסים הדיגיטלים הרבים שנמצאים בבית הספר להבנת הלב.

כשאין דיפרנציאציה, הגבולות מיטשטשים. ההורה מתחיל להרגיש שהוא "חייב" להיות הפתרון – והילד מפנים שלבד הוא לא יכול.

אבל כשאנחנו מצליחים לפתח נפרדות עם חמלה, משהו חדש נבנה – אמון. הילד מרגיש שמבינים אותו, מבלי להשתתף בחרדה שלו.

וזהו שינוי דק, אבל עמוק. לא ויתור על הקשר – אלא עידון של התפקיד.

להיות לידו, ואיתו, לא במקומו.

ובדיוק מהמקום הזה – מתחיל ריפוי.

מה אנחנו יכולים לעשות כהורים?

להתבונן בעצמנו – באילו רגעים אנחנו "נבלעים" לתוך החרדה של הילד?

לתרגל ניפרדות רגשית בריאה – להבין שאני לא חייב להציל אותו כל פעם כדי להיות הורה טוב.

לזכור שהילד אינו שלוחה של ההורה, ילדים אינם extension שלנו, וחשוב לזכור זאת גם ברגעים המאתגרים.

ובמידה והחרדה לא פוחתת, חשוב לבנות תהליך הדרגתי להפחתת אקומודציה – עם ליווי רגשי מקצועי.

והדבר החשוב ביותר, להחזיר את האמון בילד ולזכור: בכל פעם שאנחנו לא מצילים אותו – אנחנו בעצם נותנים לו כנפיים ומחזקים את "הכנפיים" הרגשיות שלו.

לסיכום –

חרדה היא לא רק סיפור של הילד. היא גם סיפור של הקשר. של תגובת ההתקשרות. של הפחד שלנו כהורים לראות את הילד סובל.

אבל בדיוק כמו שללכת לבד לשירותים זה צעד אחד חשוב בניפרדות, כך גם ללמוד להתמודד עם חרדה, תלות, עצמאות ובטחון – זה שלב בהתבגרות רגשית.

והתפקיד שלנו – הוא לא לבטל את החרדה.

אלא ללוות אותה בעיניים שמאמינות.

רוצים לצלול לעומק הקשר ביניכם לבין הילד?

???? הכירו את הקורסים הדיגיטליים שלי להורים:

הורות מ א' ועד ו'

איך להציב גבולות

חמשת מיכלי הרגש

ויסות רגשי לילדים ומתבגרים

בטחון ועצמאות

התמודדות עם תסכולים

מסכים

חוצפה וחוסר כבוד ועוד…

ואם אתם רוצים להתחיל ממש עכשיו – לחצו כאן וצפו בסדרת הסרטונים החינמית שלי:

"לגדל ילד גיבור על" – כלים פרקטיים, רגשיים ומבוססי טיפול, שיעזרו לכם לבנות אמון חדש.